אני עולה במדרגות למשרד של יוסי (שם בדוי), ועוד לפני שאני נכנס למסדרון אני שומע את הצעקות. 

יוסי הוא סמנכ"ל מכירות בחברה בינונית, עם צוות מכירות שטח של 12 אנשים. 

הדלת למשרד פתוחה, ואני נכנס ורואה את יוסי עומד, הטלפון צמוד לאוזן ביד אחת, והיד השניה אוחזת את הראש בתנוחה של "למה זה מגיע לי…?" 

מהר מאד אני מבין שיוסי מדבר (אם אפשר לקרוא לצעקות האלה לדבר…) עם אשתו. 

30 שניות אחר כך יוסי סוגר את הטלפון ואומר לי: "היא לא מבינה שאת כל העבודה הזו אני עושה בשבילה ובשביל הילדים".

 

אז מה באמת חשוב יותר…? 

"מה קרה?" אני שואל, ויוסי מסביר לי שהוא עסוק בהקמת צוות מכירות למחלקה חדשה בחברה, שזו תקופה עמוסה מאד בעבודה, ושבאופן טבעי הוא מבלה יותר שעות בעבודה ופחות בבית. 

"היא חושבת שאני נהנה להיות כאן, ולא עם הילדים בבית" הוא אומר. "הילדים הם הדבר הכי חשוב לי בעולם!"

"תגיד", אני שואל, "כשאתה מתכנן את היום שלך, מה הדבר בראשון שנכנס ללו"ז שלך?" 

יוסי חושב רגע ואומר "פגישות שתוכננו מראש". "ומה הדבר הבא שנכנס ללו"ז?" אני שואל. 

"הדברים השוטפים שיש לעשות, אתה יודע איך זה" יוסי עונה. 

"ואחרי השוטף, מה נכנס אח"כ ללו"ז?" אני ממשיך להציק ליוסי 

"מה שהמזכירה שלי מכניסה ללו"ז!" יוסי עונה עם חיוך של ניצחון.
.

ההבדל בין מה שאנחנו אומרים למה שאנחנו עושים… 

אני שותק רגע ושואל "ובאיזה שלב נכנס הזמן שלך עם הילדים ללו"ז?" 

החיוך נמחק מהפנים של יוסי, הוא מתבלבל לרגע ועונה "מה זאת אומרת, זה לא נמצא בלו"ז, זה לא שייך לזמן העבודה". 

"אז יש לך ביומן הפרדה בין זמן העבודה לבין הבית? יש זמן שמוגדר ביומן כזמן משפחה?" 

"לא. אני יוצא מהעבודה ברגע שאני יכול. עכשיו לחוץ, אז אני מגיע יותר מאוחר". 

"ומתי תגיע יותר מוקדם?" אני שואל 

"כשיהיה פחות לחץ!". כאן יוסי כבר מתעצבן עלי קצת… אבל אני ממשיך. 

"אני טוען שגם כשיהיה פחות לחץ, אתה לא תגיע הביתה יותר מוקדם. למעשה, אם תבדוק את היומן שלך, כנראה שתגלה שגם בתקופות פחות לחוצות עבדת עד מאוחר. זה קורה כי זה ההרגל שלך. ההרגל שלך הוא לשים את העבודה לפני הבית. זה לא משנה מה אתה טוען שחשוב לך יותר הפעולות שלך מראות אחרת". 

"אתה חושב שהעבודה יותר חשובה לי מהבית?" יוסי שואל. 

"לא" אני אומר, "אבל יש לך הרגל בעייתי. אתה מספר לעצמך שאתה תתנהל אחרת כשיהיה פחות לחץ, אבל מה שמנהל אותך זה ההרגל". 

יוסי שותק. הוא מבין את הכוונה שלי. "אתה צודק" הוא אומר, "איזה אידיוט אני…"
.

האם זה הולם…? 

בסופו של דבר, מה שמנהל אותנו הם ההרגלים שלנו. 

השיחה עם יוסי היא לא שיחה חריגה. זו שיחה שיצא לי לנהל עם עשרות בעלי עסקים. 

אנחנו מספרים לעצמנו שכשהמצב בעסק יהיה פחות לחוץ, אנחנו נשקיע יותר זמן בבית. 

כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לפתח הרגל כזה. 

אנחנו צריכים לפתח הרגל, שהדבר הראשון שנכנס ליומן שלנו הוא הדבר החשוב לנו ביותר. 

עבורי הדבר החשוב ביותר הוא הזמן עם יעל, בת הזוג שלי ועם נועם, הבת שלנו. 

כשאני מתכנן לו"ז חודשי, שבועי או יומי הדבר הראשון שאני מכניס ליומן זה את הזמן שאני מבלה איתן. 

ואל תבינו אותי לא נכון גם לי יש תקופות של עומס בעסק, תקופות שבהן אני צריך לעבוד יותר, לחזור הביתה יותר מאוחר, או לשבת על המחשב עד השעות הקטנות של הלילה. 

בתקופות כאלה אני מבלה פחות זמן עם יעל ונועם, אבל הזמן איתן עדיין נכנס ליומן לפני הכל. זה קורה, כי זה ההרגל שלי.
.

מה באמת מניע אותנו… 

בסופו של דבר, מה שקובע את התוצאות שלנו זה לא מה שאנחנו אומרים אלא מה שאנחנו עושים. ואנחנו עושים, במרבית המקרים את מה שאנחנו רגילים לעשות. 

זה הזמן לעצור רגע ולחשוב האם הרגלי תכנון הזמן שלכם הולמים את מה שבאמת חשוב לכם?
אם לא זה הזמן לשנות את ההרגל.
.

תגובות פייסבוק